בשנות ה-60 וה-70 נערך מחקר במשרד ההגנה האמריקני בדבר דרכים אפשריות לשמירת הקשר בין מוקדים צבאיים ושלטוניים שונים בתנאים של התקפה על ארה”ב.
המסקנה היתה שיש להקים ערוצי תקשורת חלופיים, על מנת שגם במקרה של מתקפה גרעינית – תיוותר דרך להעברת מידע. בעקבות זאת פותחו מספר רשתות מחשבים, שכל אחת מהן השתמשה בפרוטוקולי תקשורת אחרים. כדי לחבר ביניהן, פותח בסוף שנות ה-70 פרוטוקול TCP/IP, המאפשר למחשבים מרשת אחת “לדבר” עם מחשבים מרשת אחרת. לאחר כמה שנים הגיע הדואר האלקטרוני, בשנות ה-80 פותחה מערכת שמות המתחם (DNS), שאפשרה להשתמש בשמות של אתרי אינטרנט במקום כתובות מספריות.
בתחילת שנות ה-90, נכנס לחיינו ה-World Wide Web – היישום הפופולרי ביותר לאחר דואר אלקטרוני. מדובר ברשת של דפי HTML שאוחסנו במחשבים שונים ברחבי העולם וקישרו זה לזה.
האינטרנט התרחב מעבר לתחום המקורי שלו – הצבא והאקדמיה – וחדר בהדרגה לעסקים ובתים ברחבי העולם.
אוקיי, אז אתם בטח שואלים את עצמכם, מה הבעיה כאן?
מאגרי מידע רבים, המשמשים יחידים, חברות עיסקיות ומדינות, נמצאים על גבי מחשבים בעלי גישה לרשת האינטרנט. מאגרי מידע אלו כוללים מידע אישי, עיסקי וביטחוני.
תחום אבטחת המידע, עוסק בהגנה על מאגרי מידע אלו מפני גישה בלתי מורשית, גישה העלולה לגרום נזק רב: אישי, כלכלי וביטחוני .
